החלטה בתיק רע"פ 3448/13

1.            לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' הנשיאה ד' ברלינר, כב' השופט ג'' קרא, וכב' השופטת מ' סוקולוב) מתאריך 22.04.2013 ב-ע"פ 33462-10-12, בגדרו נדחה ערעורו של המבקש על גזר דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופטת ה' נאור) מתאריך 09.09.2012 ב-ת"פ 14222-11-11.

למען שלמות התמונה אציין כי לצד בקשת רשות הערעור, עתר המבקש גם לעיכוב ביצוע עונש המאסר בפועל שהושת עליו. בהחלטתי מתאריך 16.05.2013 הוריתי על עיכוב עונש המאסר בפועל עד להחלטה אחרת, ובתאריך 21.05.2013 אף קיימתי, לפנים משורת הדין, דיון בבקשת עיכוב הביצוע, ובגדרו הוסכם כי עיכוב הביצוע יעמוד בעינו עד להכרעה בבקשת רשות הערעור עצמה.

להלן יפורטו בתמציתיות הנתונים הנדרשים להכרעה בבקשת רשות הערעור.

תמצית העובדות וההליכים הקודמים

2.            בתאריך 13.12.2011 הוגש נגד המבקש כתב אישום מתוקן, בגדרו נטען כי בתאריך 04.06.2011 פגש המבקש בא.ח., קטין יליד שנת 1999 (להלן: המתלונן) בשטח בית ספר בתל אביב, ושיחק עימו כדורגל. לאחר שהסתיים המשחק, כך על פי הנטען בכתב האישום המתוקן, הלכו המערער והמתלונן לאיזור חדר התיאטרון של בית הספר. המבקש פנה למתלונן, ואמר לו להוריד את מכנסיו. המתלונן הוריד את מכנסיו, אך לא את התחתונים, ולאחר מכן שב ולבש אותם. בהמשך לכך, פנה המבקש למתלונן בשנית ואמר לו להוריד את המכנסים ואת התחתונים. בתגובה, הוריד המתלונן את המכנסים ואת התחתונים, ולאחר מכן שב ולבש אותם. בשלב זה, כך על פי המתואר בכתב האישום המתוקן, חשף המתלונן את איבר מינו בפני המתלונן, וביקש מן המתלונן להסתכל עליו. המבקש אף שפשף את איבר מינו באמצעות ידו למשך מספר רגעים. כמו כן, המבקש שאל את המתלונן האם הוא מאונן, ומשהשיב המתלונן בשלילה, אמר לו המבקש "בוא בוא, אני אאונן לך". או אז ברח המתלונן מהמקום, ותוך כדי בריחתו ביקש המבקש מן המתלונן שלא יספר לאיש על שהתרחש. בשלב מאוחר יותר אף הגיע המבקש לביתו של המתלונן, והפציר באמו של המתלונן שלא תפנה למשטרה.

נוכח עובדות נטענות אלה, הואשם המבקש בביצוע מעשה מגונה בקטין (עבירה לפי סעיף 348(א), בנסיבות סעיף 345(א)(3) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין)), ובביצוע מעשה מגונה בפומבי (עבירה לפי סעיף 349(ב) לחוק העונשין).

3.            בתאריך 18.12.2011 הודיעו הצדדים לבית משפט השלום הנכבד כי הגיעו ביניהם להסדר טיעון, בגדרו הוסכם כי: כתב האישום המקורי שהוגש נגד המבקש יתוקן, כך שנוסחו יהיה כמפורט בפיסקה 2 לעיל, המבקש יודה בכל עובדות כתב האישום המתוקן, ישלח לתסקיר מטעם שירות המבחן, וכן יופנה למרכז להערכת מסוכנות לצורך עריכת חוות דעת בעניינו. הסדר הטיעון הנ"ל לא כלל הסכמה לעניין העונש.

עוד באותו יום הודה המבקש בכל עובדות כתב האישום המתוקן, ובהתאם הורשע בשתי העבירות שיוחסו לו בגדרו. בהחלטה נוספת מאותו היום הורה בית משפט השלום הנכבד גם על עריכת תסקיר מטעם שירות המבחן ועל הכנת חוות דעת מטעם המרכז להערכת מסוכנות בעניינו של המבקש, כפי שהוסכם במסגרת הסדר הטיעון בין הצדדים.

4.            בתאריך 09.09.2012 גזר בית משפט שלום את דינו של המבקש, לאחר שהוגשו בפניו שני תסקירים מטעם שירות המבחן, וחוות הדעת של המרכז להערכת מסוכנות, ולאחר ששמע את טיעוני הצדדים לעונש.

בתחילת גזר הדין, התייחס בית משפט השלום הנכבד בהרחבה לשני תסקירי שירות המבחן, לחוות דעתו של המרכז להערכת מסוכנות, וכן למסמך שהוגש מטעם עמותת "שלום בנייך" בפתח תקווה, המטפלת בעברייני מין מהמגזר הדתי. בית משפט השלום ציין כי בסופו של דבר נמנע שירות המבחן, בתסקיר השני שהוגש, מהמלצה טיפולית, וזאת נוכח התרשמותו שלו מן המבקש, ומן האמור בחוות הדעת של המרכז להערכת מסוכנות, לפיה מסוכנותו של המבקש היא גבוהה, וכי הוא חסר מוטיבציה פנימית לטיפול.

נוכח דברים אלה, קבע בית משפט השלום הנכבד כי בשל האמור בתסקיר השני "נעו כפות המאזניים ומרכז הכובד עבר מכיוון של העדפת עקרון השיקום לכיוון עקרונות הגמול וההרתעה, זאת לאחר שנמצא, על דעת גורמי הטיפול במרכז לטיפול בעברייני מין בפתח-תקווה, אליו הופנה הנאשם [המבקש כאן - ח"מ] על ידי שירות המבחן, כי הוא אינו מתאים לטיפול במסגרתם, בין היתר, נוכח היעדר מוטיבציה פנימית לטיפול". כמו כן, סקר בית משפט השלום הנכבד את נסיבותיו האישיות של המבקש, ואת נסיבות ביצוע העבירות שבהן הורשע.

לבסוף, ולאחר שנתן דעתו למכלול הנסיבות, השית בית משפט השלום הנכבד על המבקש עונש של 12 חודשי מאסר בפועל ו-9 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים מיום שחרורו ממאסר (כאשר התנאי הוא שהמבקש לא יעבור עבירה מהעבירות שבהן הורשע). עוד נקבע כי המבקש יפצה את המתלונן בסכום של 5,000 ש"ח.

5.            על גזר דינו של בית משפט השלום הנכבד הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי הנכבד, ובו טען אך ורק כנגד עונש המאסר בפועל שהושת עליו. טרם הדיון בערעור, הוגשו לבית המשפט המחוזי הנכבד המסמכים הבאים: חוות דעת עדכנית מטעם המרכז להערכת מסוכנות, תסקיר עדכני מטעם שירות המבחן, וכן חוות דעת מטעם עמותת "שלום בנייך", שם השתלב המבקש בטיפול.

בהתייחסו לכל הנ"ל קבע בית המשפט המחוזי הנכבד בפסק דינו מתאריך 22.04.2013, בין היתר, כדלקמן:

"עיינו, אך זאת בקפידה, בחוות הדעת השונות שבפנינו, הכוונה לכל חוות הדעת, הן של העמותה, הן של הערכת המסוכנות והן של שירות המבחן. מבין שלוש חוות הדעת אנו רואים להדגיש במיוחד את חוות הדעת של המרכז להערכת מסוכנות. מדובר בחוות דעת מפורטת ביותר, המשתרעת על פני לא פחות מ-11 עמודים. אין לך נושא וזווית שלא זכו להתייחסות בחוות דעתו. לצערנו, אנו קוראים אותה אחרת מהדרך שבה מפרש הסניגור את הדברים. הן מטעמים של שמירה על צינעת הפרט והן משום שאיננו רואים להאריך, לא נחזור על הדברים שנאמרו באותה חוות דעת. בשורה התחתונה, לאחר שהבודק שקל את כל הנתונים שפועלים לזכות המערער [המבקש כאן - ח"מ], מסקנתו היא שהמערער אמנם מגלה מוטיבציה להמשך טיפול, אולם '... בשלב זה אין שינוי ברמת המסוכנות לטווח הארוך שנותרה בינתיים גבוהה'. דברים ברורים עוד יותר אומר שירות המבחן... קצין המבחן מציין, כי משיחות עם המערער 'התרשמנו שהישגיו הטיפוליים נמוכים ביותר ביחס לשעות הטיפול. קיימת אכן מוטיבציה חיצונית לטיפול, הקשורה למצב המשפטי, אך אין עדיין מודעות והבנה מספקת ביחס לגורמי הסיכון... מכל מקום, המסקנה של כל הגופים היא, שהמערער עדיין מהווה סיכון לסובבים אותו, כשהכוונה לקטינים".

נוכח דברים אלה, קבע בית המשפט המחוזי הנכבד כי: "בשורה התחתונה, דעתנו היא כי העונש שהטיל בית משפט קמא משקלל נכונה את רמת הענישה הראויה ונותן ביטוי, הן למיהותו של המערער והן למהותן של העבירות. הערעור נדחה".

על פסק דין זה הוגשה בקשת רשות הערעור שבפני.

טענות המבקש

6.            בבקשתו, התמקד המבקש בשלוש טענות מרכזיות: